ביום 19.5.96 נכרת בין בוהארון לילו ז”ל וגיטה תבדל”א (להלן: “ההורים”) לבין המבקשים, בתם וחתנם, הסכם לפיו מכרו ההורים למבקשים זכויות חכירה בבית מגורים ברחוב לנדאו 24 ברמת – פנקס הידוע כגוש 6223 חלקה 63 (להלן: “הבית”), תמורת 140,000$ (להלן: “הסכם המכר”).
רישום זכויות החכירה בבית על שם המבקשים לא הושלם ובינתיים הטיל בנק דיסקונט לישראל בע”מ (להלן: “בנק”) עיקול על זכויותיו של בוהארון לילו (להלן: “המנוח”) במינהל מקרקעי ישראל במסגרת הליכי הוצאה לפועל למימוש פסק דין בו חוייב המנוח לשלם לבנק סכום שנפסק בגין ערבותו לחובותיה של בוארון רפי שיווק והפצה, עד לגובה של 200,000 ¤ כלפי בנק.
המבקשים פנו אל הבנק בדרישה להסיר את העיקול בטענה שהזכויות בבית נרכשו על ידם על פי תנאי הסכם המכר עוד בטרם חתם המנוח על כתב הערבות, אולם הבנק סירב לדרישתם לאחר שלא נענו לדרישתו ולא המציאו אישור על תשלום מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר ואף לא סיפקו הסבר לעיכוב בהגשת הבקשה לרישום זכויות החכירה בבית על שמם.
בתובענה שלפני עותרים המבקשים להורות כי זכויות החכירה בבית שייכות במלואן למבקשים מכוח הסכם המכר ולהורות לבנק למחוק לאלתר את העיקול שהוטל על הזכויות בבית.
טענות המבקשים
המבקשים רכשו את הזכויות בבית על פי הסכם מכר שנחתם על ידי ההורים והמבקשים.
בסמוך לעריכת הסכם המכר נטלו המבקשים הלוואה בסך 156,000 ¤ מטפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ (להלן: “בנק טפחות”) ואף התחייבו לרשום משכנתה על הזכויות בבית לטובת בנק טפחות.
את כספי ההלוואה מבנק טפחות העבירו המבקשים להורים. העסקה דווחה לשלטונות המס והתקבל אישור שלטונות המס לרישום זכויות המבקשים בפנקס המקרקעין.
בסמוך לשנת 1977 עברו המבקשים להתגורר בבית.
בשל כשל טכני, קשיים כלכליים ובעיות בריאות של ההורים הוגשה בקשה להעברת זכויות החכירה בבית רק ביום 23.6.02.
רק לאחר פטירתו של המנוח ביום 22.11.06, התברר למבקשים כי המנוח חתם על כתב ערבות להלוואה שנטל בנו רפי בוהארון, הוגש כתב תביעה וניתן פסק דין נגד המנוח בהעדר הגנה ומכוחו הטיל הבנק עיקול על הזכויות בבית.
משרכשו המבקשים את הזכויות בבית שנים רבות בטרם נוצר החוב לבנק גוברות זכויות המבקשים מכוח הסכם המכר על העיקול שהוטל לטובת הבנק.
לקבלת יעוץ משפטי איכותי בנושא חוזים עסקיים וללא כל התחייבות: לחץ כאן
טענות הבנק
המבקשים לא שילמו את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר, ההורים המשיכו להחזיק בבית לאחר עריכת הסכם המכר והאם מתגוררת בו עד היום, הדיווח לשלטונות המס אינו תואם את התמורה שנקבעה בהסכם המכר, ורק בשנת 2002 הוגשה בקשה להעברת זכויות החכירה בבית על שם המבקשים.
לפיכך, נראה שבעריכת הסכם המכר לא התכוונו ההורים להעביר את הזכויות בבית למבקשים ומדובר בהסכם למראית עין שדינו בטלות.
דיון
גרסת המבקשים אודות תשלום תמורת הזכויות בבית רצופה שינויים:
במכתב בא כוחם, עו”ד דוד גודבלט – לוי מיום 18.6.03, טענו המבקשים כי “השלימו את מלוא חיוביהם עפ”י ההסכם והמניעה היחידה להשלמת הרישום הינה חובות קטנים לממ”י ולרשות המקומית, שלא שולמו עקב חסרון כיס…”.
במכתב נוסף מטעם עו”ד ירדן אלאמר מיום 26.2.06 נטען בשם המבקשים: “מרשיי אינם מסרבים להציג מסמכים אשר בשליטתם שכן מסמכים אלו, בני עשר שנים ויותר, אינם בשליטתם יותר, ואין להם אפשרות להשיגם”.
למכתב של עו”ד ירדן אלמאר מיום9.8.06 צורף מסמך של בנק לאומי מיום 1.1.97, לפיו הופקד בחשבונו של החייב שיק ע”ס 156,000 ¤.
בתצהירו מיום 25.12.06 הצהיר גבריאל גבסו (סעיף 3): “בעקבות עסקת המכר פנינו ל”טפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ” וקיבלו הלוואה לרכישת הנכס בסך 156,000 ¤ (להלן: “ההלוואה”).” ועוד (סעיף 5): “ביום 1/1/97 העברנו את מלוא סכום ההלוואה למוכרים.” מעבר לפרטים אלה, לא הוסיף גבריאל גבסו כל פרטים באשר ליתרת התמורה שנקבעה בהסכם המכר.
בחקירתו העיד גבריאל גבסו (ע’ 2 לפרוטוקול מיום 4.6.07): “ת. לא שילמנו את כל התמורה. שילמנו להורים בערך 50 אלף דולר. מה ששילמנו להורים זה את הכסף ששילמנו למשכנתא ולא יותר מזה”.
נמצא, כי בניגוד למוסכם בהסכם המכר לפיו היו ההורים אמורים לקבל 140,000$ תמורת הזכויות בבית קיבלו ההורים 156,000 ¤ בלבד מבנק טפחות.
לקבלת יעוץ משפטי איכותי בנושא חוזים עסקיים וללא כל התחייבות: לחץ כאן
בסיכומיהם העלו המבקשים גרסה חדשה באשר לאופן תשלום התמורה, לפיה:
“עקב מצבם הבריאותי של המוכרים, ומצבם הכלכלי הקשה של המבקשים, החליטו הצדדים להסכם המכר כי המוכרים יישארו להתגורר בנכס, וכי יתרת התמורה בהתאם להסכם המכר תנתן למוכרים בכך שהמבקשים יישאו בכל הוצאותיהם, לרבות הוצאות מחיה, הוצאות רפואיות, הוצאות הבית (ארנונה, מים חשמל וכדומה) וכיוצא באלה הוצאות.”
איני מייחס משקל לגרסה כבושה זו, אשר ככל הנראה הועלתה על ידי המבקשים רק לאחר שכל ניסיונותיהם להסתיר את העובדה שתנאי הסכם המכר לא קויימו לא צלחו.
אין חולק כי ההורים המשיכו להתגורר בבית גם לאחר שלכאורה מכרו את זכויותיהם בבית למבקשים ובפועל מתגוררת האם בבית עד היום. (ע’ 2 לפרוטוקול מיום 6.4.07).
הסכם המכר נכרת ביום 19.5.96, למרות זאת הגישו המבקשים בקשה להעברת זכות החכירה בבית רק ביום 23.6.02 (נספח ו).
גם לעניין זה העלו המבקשים גרסאות שונות. במכתב מיום 15.6.03 טענו המבקשים כי רק בשל כשל טכני טרם נרשמו זכויותיהם אצל מינהל מקרקעי ישראל (נספח א לתשובת המשיב). גרסה זו עובתה בסיכומי המבקשים בהם טענו כי הבקשה להעברת זכות החכירה הוגשה ביום 23.6.02 בשל כשל טכני, קשיים כלכליים ובעיות בריאות של הורי המבקשת (סעיף 7).
גרסאות אלה של המבקשים אינן מהימנות עליי, וממילא אין בפני הסבר לכך שהזכויות בבית לא נרשמו על שם המבקשים בסמוך לעריכת הסכם המכר.
בחקירתו העיד גבריאל גבסו (ע’ 2 לפרוטוקול מיום 4.6.07):
“ת. ההורים רצו לקנות בית אחר ובסוף זה לא הסתדר להם ובסוף הם נשארו לגור איתנו. אנו מתגוררים עם ההורים באותו בית עד היום.
ש. וזו הסיבה שלא שילמתם להם את היתרה?
ת. כן.”
מעדות זו עולה, כי בין ההורים למבקשים הייתה הסכמה שונה מזו שבהסכם המכר ולפיה ההורים ימשיכו להחזיק בבית והמבקשים לא ישלמו את יתרת התמורה.
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973, קובע:
“חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.”
בעריכת הסכם למראית עין מתכוונים עורכי ההסכם להתקשר בהסכם המעיד על העברת זכויות מצד לצד, בעוד שבינם לבין עצמם מתכוונים הצדדים להעברת זכויות שונה מזו עליה מעיד ההסכם אם בכלל.
אכן, לא מצאתי שבעת עריכת הסכם המכר היה החייב שרוי בחובות ולא הוכח שהסכם המכר נועד להברחת נכסי ההורים מפני נושים. אולם, אפשר שהסכם המכר נועד לאפשר להורים ו/או למבקשים לקבל הלוואה מבנק טפחות, כפי שאכן ארע. מכל מקום, אין בכך שלא התבררה מטרת עריכת הסכם המכר כדי לשלול אפשרות שהסכם המכר נכרת למראית עין, מקום שהנסיבות מלמדות שהצדדים התכוונו להעברת זכויות שונה מזו שנקבעה בהסכם.
כאמור, החזקה בבית נותרה בידי ההורים גם לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות בסמוך לעריכת הסכם המכר ומלבד הסכום שהתקבל מבנק טפחות לא שילמו המבקשים סכום כלשהו על חשבון תמורת הזכויות בבית. יתר על כן, המבקשים הודו כי הוסכם על תנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם המכר. משכך, אני קובע כי הסכם המכר הוא הסכם למראית עין ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, בטל.
סוף דבר
אני דוחה את התובענה.
המבקשים ביחד ולחוד ישלמו למשיב את הוצאות המשפט, ושכ”ט עו”ד בסך 20,000¤.
המרצת פתיחה 1547/06 גבסו נ’ בנק דיקונט לישראל.
לקבלת יעוץ משפטי איכותי בנושא חוזים עסקיים וללא כל התחייבות מצידך: לחץ כאן
קיראו על: הטעיה בחוזה
